ראיתי אותה

צהרים, עבודה סתמית, והאייקון מסמל לי שהגיע מייל. מי שולח מיילים על הבוקר? מסתבר הציניקנית כתבה לי "מה קרה הורדת את הבלוג?"
עניתי לנערה "יש דברים שעדיף לא לזכור".
ואז חשבתי לעצמי "ממתי אתה בורח מדברים, יש משהו תתמודד. תשלים איתו , או שאל תשלים איתו. השנים עברו והתרככת כמו שלדה של סובארו 86 אחרי כמה שנים אצל בדואים".
היום המשיך לו בחטף, שמש עברה, שקיעה באה, והלילה ירד על העיר.
אוהב את ירושלים בלילה בקיץ. מזג אוויר קצת קר, קצת לא קר, הבתים מוארים באור לא אור, והאופי של העיר יוצא לו ועוטף אותי.
הולך לי ממקום א' למקום ב', ופתאום אני רואה אותה. עם החבר שלה, או איך שקוראים לזה בימינו.
סיכוי נמוך מאוד שזה קורה, אולי אני שתוי, אולי תחת השפעה. לצבוט את עצמך זה טפשי כי גם בהזייה אפשרי לצבוט את עצמך. אז פשוט עצמתי עינים ופקחתי שוב.
ורואה אותה עדיין, מחייכת.
היות שאני אדם מנומס באתי ואמרתי שלום.
שאלה אותי משהו לא זוכר מה, עניתי לא זוכר מה.
ב30 שניות האלה בערך רבע טון של מחשבות עברו לי בראש, ובקצרה:
שניה 1 עד 5:
זכרתי אותה עם אופי מקסים וכובש, ומה שראיתי מול העינים הוא אופי קצת ילדותי, אולי דביק איכשהו, לא בוגר, בכל אופן לא משהו שהייתי רוצה להתרועע איתו בימים אלו.
שניה 6 עד 10:
זכרתי אותה לבושה בסטייל, מה שעמד מולי זה מישהי לבושה כמו חרדית דוסית סתמית, לא משהו וואו, בטח לא משהו שראוי לציון בזכרוני.
שנייה 11 -17.5:
היא היתה בעיני האידיאל ליופי, ראיתי מולי בחורה ממוצעת. לא מכוערת, לא יפה במיוחד, נאה.
שנייה 17.5 – 23.2:
זכרתי אותה בתור מישהי כנה ואמיתית, מה שראיתי מולי הזכיר לי חצאי אמת, חלקי דברים, קצת צביעות, אופי קלאסי של בחורה ממוצעת. לא משהו נדיר כמו שחשבתי.
שנייה 23.3 – 30
זכרתי שאמרתי לעצמי "וואו, אתה בחיים לא תצא מזה". ועכשיו הבנתי שעוד 5 שניות נגיד שלום יפה, ופרק בחיים יהיה מאחורי.
ניסיתי להבין לעצמי, טעית עד כדי כך? ואז הבנתי שלא.
וזה בדיוק מה שכתוב איפשהו "היופי בעיני המתבונן". זה לא שהיא השתנתה, היא היתה מה שהייתה , ועודנה בת ישראל ממוצעת וכשרה. אולם אני משהו בי השתנה, וכל הדברים שפעם ראיתי בה, איני רואה אותם כבר היות שמשהו השתנה בי.
בעצם הבנתי יותר מה זה "זה לא את, זה אני". רק שזה לא המקרה כי אני זה שנסחבתי עם זה.
30 שניות :
איחלתי איחול כלשהו , כנראה שזה היה ערב טוב או משהו כזה, והלכתי בלי לסובב את הראש מאחורי.
האוויר הקריר הקיף אותי, שמים מעלי, והבנתי כמה יפים הם החיים. וכמה גאוני מי שמסובב אותם, כי גם לה בעצם לא היה טוב בסופו של דבר אם היתה איתי וככה הייתי חושב עליה.
שמחתי בשבילה? לא מאמין במושג הזה.
לא שמח בשביל אנשים ולא עצוב בשבילהם. אנשים שחשובים לי אני יעשה הכול בשבילם, אנשים שכבר לא, לא מעסיקים אותי בצורה כלשהי.
מוקדש לציניקנית, ושיהיה לה בהצלחה במבחן במידה היא קוראת כאן. אה, והעליתי חזרה בשבילך את הקטעים מפעם, אין נזק אם יעלו.
הליטאי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *