נאלם מהיופי ונעלם מהאופק

יום הולדת, מספר חברים מתאספים כדי לחגוג את היום הסימבולי שמסמל בעצם כלום.
בעיני אין הגיל מבגר את האדם, אלא הפעולות שהוא עושה או לא עושה, ולכן התאריך הרשמי שמסמל שנה עגולה בעצם מאומה הוא, אין וריק.
אך מצווה להיות בשמחה תמיד ואם יש סיבה לפתוח כמה בקבוקים אנחנו יותר משמחים לנצל את ההזדמנות.
לאחר כטוב ליבי במשקה אלכוהולי כלשהו בטעם פרי אמזונס כלשהו כשכולם התחילו פחות או יותר להתקפל, ראיתי אותה.
היא היתה עם חברה של מישהי שמכירה מישהו שהיה. משהו כזה, סלחו לי אם אני לא זוכר בדיוק.
חיצוניות זה לא אומר כלום, אבל היה משהו עוצמתי בדרך שהיא הולכת. או עד כמה שזה נדוש משהו יפה בעינים. אומרים שהעינים הם המראות האחוריים של הנפש, אבל אני חושב יותר שהם כמו פנסי ערפל. אמורים להראות משהו באיך שהם מביטים בך, אבל בפועל יש מסביב כל כך הרבה ערפל ואי וודאות, ובעצם הם לא מראים כלום מלבד להגדיל את הערפול.
אולי זה הקו הדק של האיפור מסביב העיניים, אולי זה הלוק הספק סקרני ספק אדיש שהיא מביטה, אבל ברוב ערפולי ציינתי לעצמי שהנושא הזה טעון בדיקה.
לא זוכר איך, אבל המספר שלה איכשהו התגלגל לנייד שלי, ומצאתי את עצמי למחרת שולח לה הודעה כלשהו, היא ענתה הודעה כלשהי וזהו פחות או יותר.
1:00 בלילה, לילה קריר ואביך שילוב שיכול להיות רק בליל שלהי אביב ירושלמי, והיא שולחת הודעה. "איפה אתה?" או משהו כזה, מסתבר שלנערה משעמם, ואני יכול להיות בידור לשעמום מסתבר.
לצאת מהמיטה בקור בשביל לבדר את השעמום של נערה רבע אלמונית? מה פתאום. תהיה קשה להשגה, ובכלל קר בחוץ, ומה ליסוע עכשיו רבע.
"אבל זה הזדמנות של פעם בחיים. הרי אף פעם לא תכירו, ותמיד תחשוב שאולי הייתם אמורים להכיר. לך תיסע ותוריד את זה מהפרק".
הסקרנות מהלא נודע בסוף ניצח, ומצאתי את עצמי באמצע הלילה חצי מנומנם בדרך לכיוון שלה.
רואה אותה, יושבים אני היא וחברה שלה, וכל הדברים המענינים שהיו לי לומר כמו פרחו מהראש.
אין לי ממש משהו מעניין לומר/לחדש, מרגיש כמו מכונית שמנסה ליסוע על דלק מתירס, או כמו לקפוץ בנג'י בלי חבל.
מתבונן בה, מתלבט אם היא מענינת רק כי היא נראית טוב חיצונית, או אולי יש משהו שם בפנים שירתק את החלק הזה שמחפש את המסתורי והלא נודע שבי. לא יודע לענות לעצמי, ומחליט שלא צריך על כך דבר להקדיש כל כך הרבה מחשבה. צריך פשוט לחיות את הרגע ולראות מה קורה.
היא רוצה לצאת לסיבוב קטן, ונשמע לי בסדר. אף פעם לא סבלתי לשבת במקום אחד יותר מכמה דקות.
נוסעים קצת, עוצרים מול נוף ירושלמי קלאסי כלשהו, אורות, חומות ובתים עתיקים למינהם, ותחנת רוח בשיפוצים.
מסתכל עליה, תוהה מה יש לה לומר. או שאולי היא תשתוק. לא רואה משהו רע בלשתוק, אם אין מה לומר בדרך כלל עדיף לשתוק. וכבר אמרו חכמים מילה בסלע שתיקה בתרי.
אוהו היא לא שותקת, נראה כאילו הכינה חומר בבית.
שואלת "מתי פעם אחרונה הכרת מישהי?" "איזה דברים אתה מחפש בבחורה?" דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם. חיים את החיים, ומה שנראה מתאים מתאים. לא מסתובבים עם צ'ק ליסט ומסמנים V V X.
"ולמה אתה חושב שיש את הדברים האלה בי?" וואו , הייתי מעדיף להיות בחקירה של רשות המיסים על אחזקת משחטת תרנגולות כפרות לא חוקית, מאשר לענות על כל כך הרבה שאלות.
"ואם לא חשבתי על זה, אז למה אתה פה?" מאותה סיבה שאת פה יקירתי.
אך עדיין יש בה את הנופך המסתורי שלא יודע מהו, אבל מבין קפלי המשפטים שלה אפשר לקרוא שהיא כמוני. מנסה להבין מה יש כדי להבין שהיא לא מפסידה משהו.
הזמן נגמר, לקחתי אותה חזרה. הסתכלתי אחורה כדי לראות אותה עולה במדרגות בקצת מרץ, קצת עייפות.
זה לא יהיה נכון לסיים במשפט דרמטי כמו "הרגשתי שחלק קטן ממני נלקח/מת באותו הרגע" אבל כן הייתי אומר שמשהו קטן ממנה נשאר אצלי שקט ורדום, כמו גידול שמחכה לרגע הנכון ולהשתלט ולקחת את שלו.
האם החיים יזמנו לראות אותה בעתיד? יכול להיות שכן, אולי לא. כנראה שלא , הפחד הכי גדול של גבר זה לא לקפוץ מגבהים, או להיתקע ליד כפר ערבי כלשהו, אלא להיות בסיטואציה שאין לך מה לומר.
זה לא שצריך אומץ להכנס לכזה מקום, אבל אין בשביל מה. מרגיש כמו ליסוע לאילת בחורף, או להדליק ספירלת חימום בלילה קיצי. אין טעם.
העובדה שאנ מוצא את עצמי כותב את הפוסט הזה ב3:00 לפנות בוקר, אולי כן צריך להקדיש לכל העניין מחשבה מחודשת.
עד כאן להיום, מהורהר מתמיד ונמרץ מאי פעם.
הליטאי.
מוקדש למיני טכנאית שהפתיעה אותי היום 🙂

לילה טוב

4 תגובות בנושא “נאלם מהיופי ונעלם מהאופק”

  1. הפוסט ארוך, והרקע נגמר באמצע ומתחיל חדש, אבל נחלק הכהה על השורה, וקשה לקרוא ככה עש בלתי אפשרי. שים לב!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *