מתעורר, סוף הלילה ואני לא בכפר

שומע מואזין אי שם מרמאללה, מסתכל מהחלון ורואה נצנוצים של זריחה.
חלמתי חלום.
היינו במרכז של עיר, נכנסת לחנות וחיכיתי לך בחוץ.
ישבתי על ספסל אבן, באת וחיבקת אותי חזק.
הסתכלתי לך בחיוך, ולא הבנתי על מה השמחה באמצע החיים.
תמיד קינאתי בך שאת יכולה לשמוח מכלום.
בלי להתעמק מידי ולהבין למה טוב, או למה לא הכי טוב.
ראית חברה, קמת ואמרת לה שלום, לחשה לך משהו באוזן, הלכת איתה עם פנים רציניות, עשית לי תנועה של "כמה דקות" וטרם חזרת.
חיכיתי לך, והתחלתי לדאוג.
לא דאגה שנעלמת, לא חשש שקרה לך משהו, פשוט שתחזרי ותהיי בלי החיוך שלך.
מתעורר, כולי זיעה. הראש כואב.
מנסה להבין איפה את.
וקולט שזה היה אך חלום, את כבר לא איתי מזמן, החיוך שלך מן הסתם מחייך למישהו אחר, טוב לך ואת מאושרת.
קיבלת את הרושם שגם אני מאושר, ואולי אני מאושר באמת. אולי לא.
מה זה אושר בכלל? אם לא נצחון האדם על עצמו.
אבל עשה לי טוב לראות אותך, עדיין מחייכת, עדיין שלימה עם עצמך.
שאלת אותי, לא הבנת למה דווקא את. למה לא שוכח אותך.
והגעתי למסקנה איפשהו, יש דברים שכמה שלא נחפור להבין , לא תמיד הם נטועים בהגיון.
חשבת משם מה שאת עושה לי רע, את לא עושה רע.
את משהו טוב, ותמיד תהיי.

הוגה בך ורוצה אותך בסביבה,

– – -.

__________________________-
עד כאן שידורינו להערב/בוקר.
הליטאי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *