ובכניסה לעיר

אפשר לראות, כולם יודעים
זה במבט, בתנועה
בקול של כל בן תורה
אנחנו כאן עוד מחכים לאוטובוס

ובכניסה לעיר
מקבל עוד סיבה
להזכר מי אתה…

כניסה לעיר, עובר לכיוון הבית איכשהו הוא תפס לי את זווית הפינה של העין.
מחכה לאוטובוס עם מזוודה ענקית, קצת מזיע עם חליפה, מגבעת ביד , שמש חצי כוח תחילת מאי נותנת עליו אפקט שמש כזה של אינסטגרם.
ספק מבואס על סוף בין הזמנים, ספק חסר סבלנות להצטופף בציפיה לאוטובוס החזיק ביד משניות קטן.
לא של קהתי חס ושלום, משניות תקניות שחולקו חינם אי שם בתחילת שנות ה2000 על ידי המוסד לעידוד לימוד התורה או משהו כזה.
מאחורי כל החזות התחבא לו משהו מרדני, יום אחד יגדל ויבין שהוא מנסה להיות משהו שהוא לא, אבל זה כבר משהו אחר.
זרק אותי כתריסר שנה אחורה, ליום הראשון שלי בישיבה קטנה.
טקס פתיחה, הרבה אברכים מצטופפים, ראשי ישיבות ורבנים למיניהם, ואנוכי הקטן שהגעתי מהשכונה המרוחקת כדי לחבוש את ספסלי הישיבה המפוארת.
בלב בפנים אני חושב "למה לבזבז זמן על טקסים למיניהם, בוא נפתח גמרא ונתחיל ללמוד".
משהו בלוגיקה של הטקסט בשפה הזרה והמענינת, במרחבים האינסופיים של הידע משך אותי בקסם של אי הידע לשבת וללמוד. וכל הזמן חשבתי לעצמי "יש כל כך הרבה ללמוד, מתי אספיק הכול?".
הסתכלתי על כל אברך לובש מגבעת וחליפה במבט מלא כבוד "וואו, הוא יודע הרבה יותר ממני. הוא הספיק ללמוד כל השס בטח, ואני בקושי מצליח להבין דפים קלים".
לשנים התבדיתי כשהבנתי אולי 20% מהציבור הנ"ל אכן לומד בשיטתיות , השאר פשוט נשארים בכזה תלם מחוסר אופציות אחרות עד שהחיים לוקחים אותם לאיזשהו פרנסה או משהו בסגנון. אבל אז הרגשתי פספוס שבאתי מרקע "בעלבת", מין הרגשה של רבע אאוטסיידר מול אלה שהיו שם בנים של אברכים, נכדים של ראשי ישיבות ושאר ירקות.
הטקס תם חלף לו, והגיע הזמן לתפילת מנחה.
התפללתי בכוונה גדולה, נדמה לי שהיה לי אז סידור עם פירוש מתחת למילים שהייתי מתפלל איתו בדרך כלל, אבל התפדחתי קצת להביא אותו ביום הראשון, והתפלאתי שאפשר לכוון בתפילה גם בלי פירוש מתחת כל מילה, והסידור ההוא גימיק פחות או יותר.
בסוף שמונה עשרה יש את הקטע בסוף אלוהי נצור שאפשר לבקש בקשה אישית, שאז הייתי תמיד מבקש בקשות אישיות. היום אני מבין שמי שמבקש הרבה הוא נודניק ולא מקבל כלום 🙂 אבל אז בתפילה הספציפית ההיא ביקשתי שאני יצליח לשבת ולהביןן וללמוד.
סיימתי את שמונה עשרה, הסתכלתי אחורה לפני שאני עושה רוורס, וראיתי בחור אחד צדיק שעדיין מתפלל ומעכב אותי לפסוע אחורה.
על הקומבינה של לפסוע באלכסון עוד לא שמעתי אז, והאמת אני לא בטוח שזה תופס. השכינה מרגישה גם אתה חותך מהפינה האלכסונית אני מאמין…
הרגשתי מין נחיתות כזאת, איך אני סיימתי להתפלל בעוד שהוא עדיין מכוון בתפילה? בטח עבודת ה' שלי לא מספיק טובה. היום אני מבין שאיפשהו תשים חבורה של נערים מתגברים ביחד עוסקים במשהו, תמיד איכשהו ייווצר איזה תחרות סמויה ואם אתה פחות מהרף של החבר'ה תרגיש שאתה לא מספיק. בעצם חז"ל כבר העלו את הנושא "קנאת סופרים תרבה חכמה".
התפילה הסתיימה, וירדנו לארוחת ערב.
וואו כל הרבה דברים נזכרתי מאז, אבל זה נראה לי הפוסט המשעמם ביותר שכתבתי אי פעם אז נסיים כאן.
אם זה כן מעניין, תעדכנו בתגובה ונכתוב עוד זכרונות מאז.
לא מאמין בלשעמם את השבע וחצי קוראים שיש כאן …
הליטאי

3 תגובות בנושא “ובכניסה לעיר”

  1. וואלה, למה לא התעדכנתי על זה במייל???? וד.א. תשחיר את השורות, זה קשה לקרוא ככה. עכשיו לעניין, אני נהניתי לקרוא את זה. זה מעניין לקרוא את זה מז

  2. יפה, מרגש לשמוע צעדים ראשונים של כניסה טהורה לעולם התורה, ולרטט ההתרגשות הראשונית שרואה רק טוהר ואמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *