הלב שלי דופק איתך, הראש חושב שזה דופק אותי.

שעת לילה מאוחרת, ער לא ער, נרדם לא ער, השעות המייסרות של הדמדומים בין יום ולילה.
קופץ ההתראה על מייל, ובכותרת מופיע שזה ממך.
זה לא הפרפרים בלב שהיה עושה לי פעם כל הודעה ממך, אולי כי הלב הרגיש לפני המוח שזה משהו סופי, לא משהו שישמח לקרוא אותו, אבל משהו חשוב.
הודעה לקונית, מחלקת כוח אדם בתאגיד דורסני לא יכלו לנסח מכתב פיטורין טוב יותר מהטקסט.
"אני לא כועסת עליך.
פשוט תמשיך הלאה.היה בינינו מה שהיה ולא ניתן להתכחש לזה אבל זה כבר בעבר וצריך לחיות בהווה.תמשיך הלאה אני מאחלת לך בהצלחה בכל ****"
חשבתי לעצמי , כמה שאני מסכים עם זה, וכמה שזה נכון.
העולם מתקדם הלאה, ולהמשיך לחיות את העבר זה כמו לשבת באוטובוס בפקק ולהסתכל על האוטובוס בכיוון הנגדי נוסע, אתה חושב שאתה מתקדם, אבל בעצם אתה עומד במקום כי אתה מסתכל למקום הלא נכון.
הראש את שלו יחשוב, אבל עדיין איפשהו משהו רוצה לדבר איתך. למרות שהכי ברור בעולם שאני ואת זה לא. אולי הוא רוצה לשכנע את הלב סופית שאת לא מה שחשבתי שאת, כמו שאת תמיד ידעת שזה לא אני. אבל היה נוח ונחמד.
כבר לא אוהב אותך, אולי אף פעם לא אהבתי, או שאני לא יודע מה זה אהבה ועדיין מאוהב. כי אוהבים להגיד שאהבה זה דבר שגובר על קשיים ומכשולים, לא תלוי בדבר, והוא פשוט נמצא שם, חזק ממנו, כמו רוח שאפשר להרגיש אותה אבל לא לגעת בה, והיא תמיד תשאר שם.
אני מקווה שזה לא אהבה. אני עדיין צעיר ולא חושב שהראש שלי ככה מהר ישכח ממך , לא במובן הרגשי, אבל כן מעניין אותי מה היית אומרת על כל מיני דברים…
בכל מקרה סימן טוב לזה שאני אחרי זה, שאני כותב את זה לעצמי פה בבלוג שלי , ולא עושה "השב" למייל.
החיים ממשיכים, הם יפים קצביים ומלאים גוונים חדשים ומהממים של חוויות…
הרבה זמן לא הרגשתי ככה בלילה את ההרגשה של המוח מתמלא רעיונות רק מלהסתכל על היקום בלילה… לחשוב על כל הבריאה ככה נחה, ורק הכוכבים הנוצצים מביטים להם דרך שכבות אטמוספירה אינסופיות שנותן להם את הזוהר. מה שמלמד אותנו שלפעמים משהו נראה לנו רק נוצץ רק בגלל משהו אחר שמקרין עליו כמו השמש על הכוכבים…
שלכם,

הליטאי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *