הבטחתי

שאכתוב עלייך בבלוג שלי.
הימים עוברים, שמש זורחת , שוקעת, שוקעת שוב, זורחת עוד פעמיים , ועדיין הבלוג קירח מפוסט חדש.
ומה אני יגיד, זה לא מעצלות או חוסר קריאטיביות או מוטייביישן.
איך אומר שיש כל כך הרבה מה לכתוב, עד שכשזה מגיע לניסיון של תמצות כתיבה זה כמו סכר הובר בשטפון לתוך משפך קטן שמרוב וואקום לא יוצא כלום.
איך אסביר לך שהתחלתי לכתוב בראש על הפעם האחרונה שראיתי אותך ויצא משהו כזה:
בחצאית צנועה, קוקו ומקשפי שמש על חצי פנים עמדת שם.
התנועה המועטה של עיבורה של עיר בשעת אחרי צהרים מאוחרת כמו לא נוגעת אלייך, עומדת שם עסוקה בהרהורייך.
הנה רואה אותי, משהו נקטע לך במחשבה, ואת באה.
חיוך קטן, מדברת בקול הרציני שלך. אפילו קצת דרמטי אפשר לומר. למרות שאת לא מישהי של דרמות.
משהו בשלווה שלך, ברוגע שלך לקבל את העולם כמו שהוא מנסה להקרין עלי, לסדוק את חומת התזיזתיות ששרושה בעצמותי, ולאט לאט מחלחל.
"יש בחורות שמשקפי שמש יפה להן כי זה מסתיר להן את הפנים את מאלה שמשקפי שמש גדולות חבל כי יש לך פנים יפות" מנסה את כוחי במחמאה צולעת, לא ממש עובד.
אבל את מחייכת מנימוס. או אולי כן הצחיק אותך? לא יודע.
"מה הסיכוי שאת יכולה לשמור לי על המקלדת בתיק?" שימושי התיקים הענקיים של בחורות, לנו אין מקום בכיס בקושי לארנק ונייד ומפתחות, בתיק של נערה ממוצעת אפשר לשמור חצי בית ועוד יישאר מקום למקלדות מזדמנות.
את חושבת לרגע. ועונה בטון חצי רציני רבע צוחק "אפשר, אבל אתה בטוח תשכח את זה אצלי".
"מקסימום…".
ספק פוסעים ספק משוטטים, עד שהספק שבר ספק סדק ברגל זועק את זעקתו וקורא לנו להתיישב.
כמו הועתק מאיזה תיאור קלישאי משהו של רומן בכריכה דקה משנות ה60 בתרגום הוצאת כרמל מזרחי העצים נושבים ברוח, ילדים משחקים, וכלבים מתרוצצים מחפשים משהו לא ברור בין קליפות שלכת של טרום אביב (יש כזה מושג, זה רק לא מיינסטרים לכתוב על זה כמו שלכת של הסתיו)
אני מסתכל עלייך, לא יודע הרבה מה לומר, מה לעשות אני בחור שקט.
משהו מצחיק אותנו, לא זוכר כבר מה.
* צץ משהו, חייב ללכת (מפה מהבלוג) *

המשך יבוא מתישהו,

פורים שמח,
הליטאי

2 תגובות בנושא “הבטחתי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *